עט ון נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק פלת"ד), בגין פציעת התובעת בתאונת דרכים ביום 15.2.06. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן המל"ל) ונכות התובעת נקבעה עפ"י דין כדלקמן: 10% נכות לפי תקנה 37 (5)(א) בגין הגבלה קלה בתנועת הצוואר ו- 10% נכות לפי תקנה 57(1) בגין חולשת קונברגנציה – ובסך הכל 19%. הנכות האחרונה לא בוארה די בהחלטת הועדה הרפואית והצדדים נחלקו בהערכת משמעותה התפקודית. מומחית מטעם בית-המשפט בתחום רפואת העיניים, ביארה זאת והסבירה שמדובר בחולשה במיקוד הראיה, שמשמעותה עלולה להיות הפרעה בראיה מטווח קרוב, והיא עלולה להפריע בקריאה או בשימוש במחשב.

הצדדים נותרו חלוקים באשר להשפעת הנכויות על התובעת. בסיכומיה טוענת התובעת שיש לייחס לנכויותיה משמעות של נכות תפקודית בשיעור 25%. התובעת טוענת לכאבי צוואר המקרינים לידיה הגורמים לה לכאבים קשים ולהפרעה משמעותית בעבודתה, אשר אמורה להעשות במשך שעות ארוכות של ישיבה מול מחשב. בשל כאבים אלה טענה התובעת שהיא נאלצת לערוך בעבודתה הפסקות יזומות. גם הנכות בעיניה מפריעה לה מאוד בעבודתה וגורמת לה לאמץ את עיניה בעת עבודתה. התובעת אף טענה שמצבה הרפואי מחייב אותה למנוחה בת מספר ימים כל תקופה קצרה. התובעת, בעלה ואמה, העידו כולם על קשייה של התובעת ועל השיבוש שהם משבשים את שגרת חייה ועבודתה. האם, למשל, ייחסה לבת חוסר תפקוד, אי-יכולת לקום – ואף נזקקה לביטוי "משותקת לחלוטין" – בתדירות גבוהה. ומהי אותה תדירות גבוהה? לדברי הבעל, פעם בחודש. לדברי האם פעם בשבועיים, ובמקום אחר גרסה, פעם או פעמיים בשבוע.

הנתבעת טוענת שעדויות אלה הן "הגזמה פרועה" של התובעת וקרוביה אודות התקפי כאבים ומגבלות קשים, אשר אינם מתועדים במסמכים רפואיים כלשהם. לדעתה יש לראות עדים אלה כ"כת אחת" של בעלי אינטרס לסייע לתובעת, אשר במונחי סעיף 54(2) לפקודת הראיות יש לראותם כ"עדות יחידה". עוד סבורה הנתבעת שמן הראוי היה שהתובעת תזמן לעדות אנשים שונים (שהיא מונה בשמותיהם, או מתארת את זיקתם המוכחת לפעילויות שונות של התובעת), אשר אינם מקרב משפחתה ויכולים היו לכאורה לספק עדות אובייקטיבית יותר אודות תפקודה של התובעת בעבודתה ובלימודיה. לדעתה יש לזקוף לגנותה את העובדה שעדים אלה לא זומנו להעיד.

מן הראוי לציין כי מקצת תלונות התובעת הן בעליל בגין ליקוי אורטופדי שכלל לא הוכר ע"י המל"ל כקשור לתאונה. הנכות המוכרת, היא בשיעור צנוע יחסית – 10%. קשה לקבל שהגבלה המוגדרת כ"קלה" יוצרת מציאות של הפרעה "קשה מאוד" – וכך מתארים אותה התובעת ועדיה. אכן, ניכרת בדברים הפרזה לא קטנה והעדרם של עדים אובייקטיביים יותר, מעורר לכל הפחות תחושת אי-נוחות. קשה לדמיין שהתובעת אכן סובלת מהגבלות כה קשות וכה אינטנסיביות ובכל זאת ממשיכה בעבודה סדירה ואינה מטופלת בגין אותם התקפים כואבים המשתקים את כושר פעילותה. קשה גם לראות כיצד אותן תקופות "מנוחה" אפשריות אם אינן מגובות בתיעוד רפואי כלשהו. מגמת ההגזמה שמייחסת הנתבעת לתובעת מתיישבת גם עם כך שתלונות התובעת שבתאונה נגרמה לה גם פגיעה בשמיעה נדחתה וגם עם מה שנראה כמו ניסיון של התובעת לייחס לתוצאות התאונה גם "מצבי רוח משתנים" והתפרצויות זעם, שמהם היא סובלת לטענתה (ולטענת עדיה) – אף שהתובעת כלל לא התיימרה לטעון לפגיעה נפשית.

סביר שהגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי הן, כשמן, מקור להפרעה קלה בתפקוד. לעתים יש להן השפעה כלשהי על חיי התובעת ולרוב אין להן השפעה כלל. באשר להפרעה בראיה, נראה שהיא בהחלט עלולה להשפיע מעת לעת על תפקודה של התובעת בעבודה מול מחשב. לא מצאתי בראיות בסיס למסקנה שיש לייחס לנכות הרפואית השפעה תפקודית החורגת מהנכות הרפואית.

נזקי התובעת

נזק לא ממוני: התובעת זכאית לפיצוי בגין ראש נזק זה עפ"י הכללים הנוהגים בתביעות לפי חוק פלת"ד בסך 32,215 ₪.

הפסדי שכר בעבר: התובעת קיבלה מהמל"ל דמי פגיעה בגין 75% מהפסדי שכרה במשך כחודש שלא עבדה אחרי התאונה. התובעת מבקשת 5110 ₪ בגין 25% השכר שבגינו לא פוצתה. הנתבעת מתקנת וטעונת שיש בכך התעלמות מנטל המס המוטל עליה (כ – 12%) – ולכן הסכום הנכון הוא רק 700₪ בחודש. היא הוסיפה, שבכתב התביעה דרשה התובעת רק 1000 ₪ בגין הפסד שכרה בעבר – ובשערוך להיום, הסכום הוא 1231₪. חישוב שערכתי הביא לסכום מעט גבוה יותר משחישבה הנתבעת. מכל מקום, יותר ממה שתבעה, אין התובעת זכאית לקבל. לפיכך אני פוסק לה בגין הפסדי שכר בעבר 1200 ₪.

עזרת צד ג' בעבר ובעתיד: התובעת מבקשת שיפסק לה בראש נזק זה פיצוי של 50,000 ₪–והיא מסתמכת על העדויות בדבר העזרה הרבה שקיבלה. הנתבעת טוענת שתקופת אי הכושר ואחוזי הנכות מצביעים על כך שאם קיבלה התובעת עזרת בני משפחה לא חרג הדבר מהמקובל במסגרת יחסים רגילים במשפחה ולא נגרם בגין עזרה זו נזק ספציפי.

דומה שטענות התובעת לענין ראש נזק זה מתבטאת היטב ההפרזה בתיאור מצבה. איני סבור שהוכח שנגרם לתובעת צורך ממשי בעזרת זולת לריגה בעבר, או שיגרם לה צורך כזה בעתיד. דומה שפיצוי בסך גלובאלי של 10,000 ₪ מהווה מענה הוגן לצרכים אלה של התובעת.

הפסד שכר בעתיד: התובעת מעריכה שפוטנציאל שכרה (שכיום עומד על 6000 ₪ בחודש) הוא 10,000 ₪ בחודש. בהנחה שנכותה התפקודית היא 25%, הפסדי השתכרותה בעתיד, למשך שארית תקופת תעסוקתה הם: 25% X 10,000 ₪ X מקדם היוון 221.8768 = 554,697₪. הנתבעת טוענת כי כלל הראיות מלמדות על כך שהתובעת ממלאה את תפקידה בעבודה ובלימודים ללא קשיים ממשיים. היא עובדת ב"בזק" חברה גדולה ויציבה ומוערכת שם במידה שמוציאים אותה ללימודים על חשבון מקום וזמן העבודה. לשיטתה, יש לפצותה בסכום גלובאלי 35,000₪.

טענות הנתבעת באשר לתפקודה של התובעת נראות כנכונות. עם זאת, יש לזכור שיציבות של מקום עבודה וחוסן כלכלי אינם בגדר ודאות. לפני התובעת שנות תעסוקה רבות וקשה לדעת אם ומתי היא עלולה להפלט לשוק העבודה, שם עלולה נכותה להיות לה לרועץ. בשל סיכון זה ראוי לפצותה, אף שלא עפ"י חישוב קונבנציונאלי מלא. בנסיבות שבהן ממשיכה התובעת בעבודה במקום עבודה יציב, דומה שפיצוי הוגן יהיה לפי מחצית החישוב הקונבנציונאלי, דהיינו, מחצית מכפלת מקדם ההיוון בנכות לכל תקופת החישוב. איני רואה הצדקה לייחס לתובעת שכר בסיסי של 10,000₪ לכל אורך תקופת הסיכון – הרי כיום (ובשנים הקרובות) ברור ששכרה רחוק מזה מאוד. עם זאת, בהחלט סביר שעם הזמן יעלה שכרה, לתובעת השכלה אקדמית וותק מסויים בעבודה. דומה שפוטנציאל ממוצע של 7,500₪ (לאחר ניכוי רכיב המס) הוא מציאותי למדי ואף אינו רחוק מהשכר הממוצע במשק. איני רואה סיבה מיוחדת שלא להניח שבסיס הנכות הרלבנטי לחישוב תהיה הנכות הרפואית – 19%. מכאן שהפיצוי המגיע לתובעת בשל החשש שתפסיד הכנסה בעתיד יהיה:

0.5 X 0.19. X 221.8768 X 7,500₪ = 158,087 ₪.

סה"כ נזקי התובעת 201,502₪. מזה יש להפחית מענק נכות ששולם לתובע ביום 16.1108 בסך 33,540₪ וכשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית ליום החישוב - 38,609₪. לאור זאת מתקבלת התביעה. הנתבעת תשלם לתובעת סך 162,893₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% והאגרה.

ניתן היום, ג' ניסן תשע"ב, 26 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: